שנות השבעים התנהל מאבק ציבורי קשה נגד הבנייה לגובה ולמען שימור שטחים ציבוריים פתוחים במתחם עומריה וניקופוריה; זהו מתחם המשתרע על שטח נרחב בין שכונת טלביה לשכונת ימין משה ותחנת הרכבת. באותה עת הוצע לבנות במתחם זה שמונה מגדלי מגורים ושני בתי מלון בגובה ממוצע של 16 קומות ולסלול לאורכם כביש עורקי ברוחב 50 מטר. במקביל למאבק הציבורי נגד תכנית זו, שבראשו עמד העיתונאי והסופר יהודה האזרחי, הכין צוות המחלקה לתכנון העיר בעיריית ירושלים, בראשותו של אדריכל דוד קרויאנקר ובהשתתפות אדריכל נחמיה פאול, תכנית לפיתוח ובינוי חלופי. תכנית זו, שאושרה סטטוטורית בשנת 1976, ביטלה את הקמת מגדלי המגורים, המלונות והכביש העורקי. התכנית המליצה לייעד את מרבית שטח המתחם לגנים ציבוריים, ואת היתרה, סמוך למגדל "משהב" (הצמוד לגן השושנים), לבינוי מגורים מדורג. המאבק הציבורי וקיומה של תכנית זו היו בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו להקים כעבור זמן קצר את גן הפעמון (1976) ואת גן בלומפילד (1979), בין הגנים הציבוריים הגדולים, הפעילים והיפים ביותר בעיר.
פרק ראשון: מטרת מסמך הרקע וההסבר
פרק שני: מתחם עומריה וניקופוריה כחלק מהמרקם העירוני הקיים
פרק שלישי: תולדות תכנון המתחם 1870–1969
פרק רביעי: התנגדות הציבור לתכנית המקורית לבינוי מתחם עומריה 1970–1973
פרק חמישי: בדיקות ואלטרנטיבות תכנוניות לפיתוח מתחם עומריה וניקופוריה
פרק שישי: פרויקטים סמוכים למתחם עומריה וניקופוריה
פרק שביעי: התכנית הכוללת לפיתוח המתחם, 1970
פרק שמיני: בדיקות חזותיות לקראת מימוש עקרונות התכנית המוצעת – ת.ב.ע. 1498